תיאטרון ירושלמי מקורי

רק שלוש שנים לפני מותו (מת כתוצאה משחפת) הוא התחתן עם אולגה קניפר, שחקנית מפורסמת בתיאטרון האמנותי המפורסם של מוסקבה. מערכת הנישואים בה האישה כיכבה בתפקידים ראשיים במחזות מאת צ'כוב, ואילו בעלה, מחבר המחזות, התגורר במקום נידח מפאת מצבו הבריאותי, הדהימה את כל הציבור הרוסי.

 

היו כאלה שהאשימו את אולגה קניפר, במשך חייה ולאחר מותה, באגוצנטריות ובשחצנות ובאי-רצון להבין עם איזה איש גדול היא התחתנה. האשימו אותה גם בכך, שהיא לא ממש אהבה את צ'כוב וגרמה לו סבל רב כשהשאירה אותו לבד למות באי קרים. לאחר מותם של בני הזוג צ'כוב, נשאר רק כרך עבה אחד המורכב מהמכתבים, יותר מ-800 במספרם, שנכתבו החל משנת 1898 (שנת תחילת היחסים ביניהם) ועד לשנת 1904 (שנת מותו של צ'כוב). מכתבים אלו היוו בסיס להצגה, בה ההיסטוריה של היחסים בין בני הזוג מסופרת במילים שלהם.

 

התיאטרון נשאר נאמן לכרונולוגיה ולשלבי התפתחותם של חייהם המשותפים: פלירט מבדח, ידידות יצירתית עמוקה, אהבה, זוג המאוהבים, זוג הנשואים. ההצגה מוכיחה את האמיתיות שבאהבתם, את האמון העמוק שהם פיתחו אחד כלפי השני, את הרצון לא להפריע לכל אחד לעסוק בעניינים משלו, את ההגינות ההדדית, וגם את הדרמה הטמונה ביחסים האלה: בדידותן של שתי הנפשות הנובעת מאי היכולת להתאחד באמת מפאת ההבדל ביעודים של השניים.

 

התיאטרון גילה חוקיות מפליאה ביחסים של שני האנשים המוכשרים האלה: כל שלב של חיבור לבבותיהם היה נגמר בעבודה חדשה של "התיאטרון האמנותי" לפי המחזה של צ'כוב, ואשתו, אולגה קניפר, תמיד כיכבה בתפקיד הראשי, וכן כל שלב חדש התחיל מתכנון של המחזה החדש על ידי צ'כוב.

 

לכן ההצגה שלנו בנויה לפי רוח מחזות צ'כוב, וכל פרק מחייהם של הגיבורים על הבמה נגמר בסצנה מתוך ההצגה על פי מחזה מאת צ'כוב, בסדר שבו הועלו ב"תיאטרון האמנותי" האגדי, שגילה לכל העולם את השם של המחזאי הגאוני. אותם השחקנים שמגלמים את הגיבורים הראשיים, משחקים גם את הסצנות הללו. חוץ משני השחקנים הראשיים, על הבמה נמצאת דמות נוספת, המעריצה של הסופר והשחקנית, הנותנת פרשנות מלאת חיים למה שמתרחש בחייהם של בני הזוג, ומקשרת את מאורעות חייהם עם ימינו אנו ועם קהל הצופים היושב באולם.

 

השחקנים הראשיים נמצאים בדיאלוג מלא חיים אחד עם השני, וממלאים אותו ברגשות הנוצרים כאן ועכשיו, מגלים ניואנסים פסיכולוגיים עדינים בהתנהגותם של האנשים אותם הם מגלמים. הבמה נטולה שגרת חיים לחלוטין: הגבר והאישה חיים את חייהם באופן מפורט למדי, הם ממלאים את החלל הנטול אביזרים ברגשות, במחשבות, בהומור ובדרמטיות. התלבושות של השחקנים מעוצבות ברוח התקופה, אך ללא הקפדה מיותרת.

 

כמו כן, בהצגה השתמשנו באמצעי החזק: פרשנות מוזיקלית חיה. את המוזיקה, שנכתבה במיוחד להצגה, מבצע מחברה, היושב ליד הפסנתר.  המוזיקה אינה מתארת ואינה מלווה את ההצגה, אלא, פשוטו כמשמעו, נותנת פרשנות מוזיקלית בלתי רגילה למתרחש על הבמה. כמו כן, בהצגה אפשר לשמוע רומנסות רוסיות מצוינות ולבסוף – הנוקטורן הגאוני מאת שופן, המסיים את הפרק האחרון של ההצגה, מתרחש אחרי מותו של צ'כוב, כשאולגה קניפר עדיין ממשיכה לכתוב מכתבים לבעלה המנוח (היא האריכה ימים ונפטרה כעבור 55 שנה) הנותרים ללא מענה.

 

הביקורות משבחות:

המופע של תאטרון מיקרו הוא תהילה לרוחניות שמנצחת את החומר, ולאמנות כערך נשגב שמשתלט על האדם ודורש ממנו קרבנות אישיים. "נובוסטי נדלי", זלאטע זרצקי