תיאטרון ירושלמי מקורי

הפואמה, "מוקדש ליאלטה", מורכבת מארבעה מונולוגים של האנשים החשודים ברצח. אין להם שמות, הם נקראים פשוט באופן הבא: השחמטאי, השחקנית, הקצין, הילדון.. רק מהמונולוגים של החשודים אנו למדים על האיש שנרצח, עד כמה הוא היה מיוחד ועד כמה הרשים את כל החשודים ברצח.

 

התיאטרון, יחד עם מחבר היצירה, חוקר את אופי האנשים המסוגלים לרצוח בן אדם אחר, ויוצר מתח דרמטי מעצם ההתנגשות בין המצבים המנוגדים: טרגי וקומי, ובין סגנונות המרומם והנחות.   

ברודסקי מעולם לא ירד עד לרמה של סאטירה ישירה, אך יצירותיו מלאות שנאה כלפי המציאות שסבבה אותו, ושנדחתה על ידו לא כמערכת חברתית או אידיאולוגית, אלא כפארסה מכוערת ללא רוח נעלה. משמעותה של הפואמה "מוקדש ליאלטה" בכך שהטרגדיה הנעלה אינה יכולה להתקיים במציאות נטולת אסתטיקה. בטרגדיה אמיתית מוות הוא תוצאה צפויה מראש של התנגשות הגיבור עם כוחות העומדים בדרכו. כאן הרוצחים הפוטנציאליים פשוט לא מגיעים עד לרמה של רשע אמיתי, מניעיהם קטנוניים ומקריים מדיי.

 

הפן האישי שמתגלה בכל הדמויות בהצגה, אינו מגיע עד למימדיה של האישיות הרוחנית, ולפיכך "כל אחד היה יכול לרצוח".    

חברו של הנרצח למשחק השחמט מרגיש את ההתלהבות הפואטית רק בעולם הדמיוני של פתיחות ומשחקי שחמט מפורסמים. החוקר מתגלה לפתע כבעל חן ואיש מנומס, אך המונולוגים של החשודים ברצח מלווים בשתיקתו הקודרת. השחקנית אמנם מסוגלת להעריך את ההבדל בין אהובה הנרצח לבין כל האחרים, אך היא בכל זאת מעדיפה את החיים "הבטוחים" יותר עם הקצין. לזה האחרון יש אמנם קוד אתי משלו, אך מבחינה רוחנית הוא נטול חוכמה לחלוטין. בנו של הקצין רוצה לברוח מהאווירה המשפחתית העלובה אל החוף המואר בפנסים, אך הוא זה אשר בסופו של דבר ילחץ על ההדק.

 

התיאטרון מבטא את הניגודים האלה במבנה "הקרוע" של ההצגה, במשחק שמשתנה כל הזמן ומגיע מעומקים פסיכולוגיים עדינים עד לכדי רמה של פרודיה, ובשינוי בוטה ונועז בגווני המשחק.

 

באווירה הדמיונית הזאת השחמטאי המהורהר הופך לפתע לרשע עם הסכין מתוך מלודרמה בסגנון מזרחי, השחקנית הרומנטית גם כן לא מסתירה את התחבולות התאוותניות, ואילו לילדון נמצא, אך מעט מאוחר מדי, תסביך אדיפוס.

 

העולם המעוות הזה נראה כיציב, כבלתי נתון להריסה, וזה הביא את המשורר לידי ייאוש. בהצגה מזכירה לנו על כך הצלמת שמנציחה פעם אחר פעם את הדמויות על גבי התמונות שבדרך כלל מצלמים על חופי הים.   תפקיד מיוחד יש בהצגה לעולם המוזיקלי.   

 

את חייה המשועממים של העיירה על חוף הים משמח רק זוג מוזיקאים: הפסנתרן וזמרת הבארים, שפוצחים בשירים הפופולאריים של שנות ה-60 וה-70. השירים האלו מהווים ניגוד גס לשיריו הפילוסופיים של המחבר, שנולדו מתוך אותה האווירה.    

שירה לירית עדינה וטראגיות הנפש הגדולה מהוות סיבה להעלאה על הבמה של מחזמר חדש. 
 

 

הביקורות משבחות:

 אינטימי, טהור במובן זה שאין בו אפקטים מופגנים, היוצר קשר בלתי אמצעי בין הבמה‪ ‬מדובר בתיאטרון קאמרי, לבין הקהל...צוות מעולה של שחקנים ושחקניות, מדובר בלהקה עם הרבה כשרון ומיומנות. בן עמי פיינגולד "הצופה"